החלטה בתיק בש"פ 3135/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) שהורתה על שחרור המשיב בתנאים.

נגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (חבלה חמורה) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק זה. על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, המשיב ואחרים קשרו קשר לפגוע בעוז צורף ובאברהם אטיאס (להלן: עוז ואברהם בהתאמה). בימים 20.1.2013 ו-23.1.2013 ערך המשיב יחד עם נאשם 2 בכתב האישום תצפית לעבר הדירה שבה התגורר עוז. המשיב אף מסר לנאשם 6 בכתב האישום רכב שכור, כדי שהאחרון יאסוף מידע על-אודות אברהם - וכך אכן נעשה.

           מכתב האישום עולה עוד כי ביום 24.1.2013, בשעה 21:00 לערך, נסע המשיב יחד עם ארבעה נאשמים אחרים למקום מגוריו של אברהם בפתח תקוה, כשלפתע הבחינו יושבי הרכב בשני קטנועים שרוכביהם דמו בעיניהם לעוז ולאברהם, אף שבהמשך התברר כי היו אלה שני אופנוענים אחרים. לטענת המדינה, במהלך הנסיעה דרבנו החברים את הנהג, אהרון לוי (להלן: לוי) - נאשם 3 בכתב האישום - להיצמד לרוכבי הקטנוע ולפגוע בהם, במטרה לבדוק אם אכן מדובר בעוז ובאברהם. לוי האיץ את מהירות הנסיעה, ובמהירות גבוהה זגזג בין נתיבים ונצמד לאחד הקטנועים, תוך סיכון חייהם (אירוע זה יכונה להלן: המרדף). לאחר שעצרה החבורה את שני האופנוענים, הסירו שניהם את קסדותיהם. או אז נתגלה לה כי אין המדובר בעוז ואברהם, והמשיב אמר: "יש לו מזל שאנחנו עם אוטו לא יותר מהיר".

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה להורות על מעצרו של המשיב ויתר הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. השתלשלות ההליכים בעניין זה היתה כדלקמן: ביום 25.2.2013 החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב ולנאשמים האחרים. בית המשפט הורה על מעצרם של שלושה מהנאשמים עד לתום ההליכים נגדם, ובעניינו של המשיב והנאשמים הנותרים הורה על הכנת תסקיר מעצר. החלטה משלימה בעניינו של המשיב ניתנה ביום 14.3.2013. בית המשפט המחוזי עמד על תסקיר המעצר, שממנו עלה כי המשיב מצוי במצוקה עקב מעצרו הממושך וכי ישנה רמת סיכון בינונית לחזרה על התנהגות אלימה. בית המשפט ייחס משקל ניכר למצבו הבריאותי של המשיב, אשר סובל מגידול במוח שיש לנתחו. משהוצבו על כפות המאזניים מסוכנות המשיב אל מול מצבו הבריאותי - הוחלט לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים הכוללים התחייבות עצמית וערבות צד שלישי בסך של 10,000 ש"ח כל אחת; והפקדת ערבות במזומן בסך 10,000 ש"ח.

מאז ההחלטה לשחרר את המשיב עבר עניינו מספר גלגולים נוספים. על ההחלטה מיום 14.3.2013 לשחררו למעצר בית הגישה המדינה ערר שנתקבל, בכפוף להסתייגות שלפיה אם יוחלט לשחרר את לוי - יוכל המשיב להגיש בקשה לעיון חוזר (החלטת השופט נ' הנדל בבש"פ 2014/13). ביני לביני, הגישו שלושת הנאשמים האחרים שהוחלט לעצרם ערר על ההחלטה. עררם של שניים נדחה, ואילו עררו של הנאשם 3 - לוי - התקבל, משנמצא כי הוא נעדר עבר פלילי, מבוגר מיתר המעורבים האחרים בפרשה, ותואר בתסקיר שירות המבחן כאדם נורמטיבי. משכך הוחלט על הגשת תסקיר משלים שבו תבחן חלופת מעצר בעניינו (החלטת השופט א' רובינשטיין בבש"פ 1672/13). ביום 20.3.2013 הורה בית המשפט קמא על שחרורו בתנאים של לוי. המשיב מסר על כך הודעה לבית משפט זה, והשופט נ' הנדל קבע כי בהתקיים נסיבה חדשה שלא נדונה על-ידי בית המשפט קמא, רשאי המשיב לפנות לבית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר. משכך הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר לבית המשפט קמא. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 21.3.2013, שעליה הוגש ערר לבית משפט זה. ביום 2.4.2012 הורה השופט ח' מלצר על החזרת התיק לבית המשפט קמא, לצורך בדיקה אם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר (בש"פ 2306/13). ביום 9.4.2013 דחה בית המשפט קמא את בקשת המשיב לשחררו לחלופת מעצר. המשיב הגיש ערר נוסף לבית משפט זה, והשופטת א' חיות הורתה על החזרת הדיון לבית המשפט קמא, תוך שציינה כי הדבר נדרש מפני שבית המשפט קמא לא הכריע בשאלה אם התרחשות הנסיבה החדשה - שחרורו של לוי - משליכה על אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר (בש"פ 2690/13).

ביום 29.4.2013, לאחר שקיים בית המשפט קמא דיון בנושא, הוחלט לשחרר את המשיב ממעצר. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לומר שמסוכנותו של לוי שנהג ברכב, סיכן בצורה מוחשית חיי אדם - ושוחרר ממעצר, פחותה מזו של המשיב. באשר לאחרון ציין בית המשפט קמא כי מסוכנותו נבעה מהשתייכותו לחבורה שכבר התפרקה, שכן רבים מחבריה שוהים במעצר, ומכאן שעוקצה של הסיכון ניטל במידה רבה. לכך התווספו תסקיר מעצר חיובי; תקופת המעצר הממושך שבה נשא; ומצבו הבריאותי. בהינתן כל אלה, שוחרר המשיב בתנאים שנקבעו בהחלטת השחרור הראשונה של בית המשפט קמא מיום 14.3.2013.

על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שלפניי. לטענתה, טעה בית המשפט קמא שעה שקבע כי ניתן להפיג את מסוכנות המשיב באמצעות חלופת מעצר. המדינה סבורה כי לעניין עוצמת מסוכנותו של המשיב והאפשרות לשחררו לחלופת מעצר ראה עצמו בית המשפט קמא כמי ששיקול דעתו כבול להחלטות בית משפט זה, על אף שבפועל לא הוטלה כל מגבלה כזו. כמו כן נטען כי מסוכנותו של המשיב אינה נופלת מזו של לוי. כך, בעוד שלוי הצטרף לקושרים רק ביום 24.1.2013 - יום המרדף - נטען כי המשיב היה שותף לקשר מראשיתו; ערך מספר תצפיות ומעקבים אחרי יעדי הפגיעה; והיה הציר המחבר בין הקושרים ברובם המכריע של האירועים המתוארים בכתב האישום. בהקשר זה מציינת המדינה כי מהידיעות המודיעיניות שהוגשו לבית המשפט קמא עולה כי המשיב הוזכר שוב ושוב בקשר לסכסוך עם יעדי הפגיעה, בעוד ששמו של לוי אינו נזכר בהן כלל; כי ללוי, בן 40, אין רישום פלילי, בעוד שלמשיב בן ה-25 אין זו הסתבכות ראשונה עם החוק, ולחובתו הרשעה קודמת בעבירה של סיוע לסחר בסם מסוכן; וכי המשיב הוא שסיפק את הרכב לצורך ביצוע המעקבים והמרדף, תוך שהביע צער על כך שהרכב אינו מהיר יותר. המדינה מדגישה כי גם כיום סבורה היא כי מלוי נשקפת מסוכנות רבה. ברם, מסוכנות זו, לשיטתה, היא פועל יוצא בעיקר של נהיגתו המסוכנת ברכב, שנקבע כי קיימת חולשה בראיות לכאורה להוכחתה. לעומת זאת, אין מניעה כי עם שחרורו של המשיב, הוא יפעל למימוש מטרת הפגיעה בעצמו או בעזרת אחרים.

לעניין מצבו הבריאותי של המשיב, מפנה המדינה לדברי השופט נ' הנדל בבש"פ 2014/13, שם נקבע כי הטענה בדבר מצבו הרפואי של המשיב מוקהית בין היתר משום שמצבו הרפואי היה ידוע לו מזה כשלוש שנים אך הוא לא מצא לנכון לקיים טיפול תרופתי או רפואי לשיפור המצב; וכי גם העבירה מושא הליך זה בוצעה לכאורה במצבו הרפואי הנוכחי. עוד מציינת המדינה כי דבר מחלתו של המשיב לא הוזכר על-ידו לקצינת המבחן שערכה את תסקיר המבחן בענייננו, ומכאן יש ללמוד כי גם המשיב עצמו לא ייחס לנושא זה משקל משמעותי במניין נסיבותיו האישיות והשפעתן על שאלת מעצרו. לבסוף נטען כי המשיב מקבל טיפול נאות על-ידי שירות בתי סוהר, וכי נקבעו לו תורים רפואיים שאליהם סירב לצאת.

המשיב מבקש כי החלטת בית המשפט קמא תיוותר על כנה. לטענתו, משעה ששוחרר לוי ממעצר - הימנעות משחרורו שלו תפלה אותו לרעה. זאת, שכן לדבריו המסוכנות הנשקפת מלוי גבוהה מזו שנשקפת ממנו. בעניין זה מצביע המשיב על כך שלוי נטל חלק בתצפית שנערכה על הבית; וכן על כך שבעת המרדף לוי נהג ברכב, בעוד שהוא ישב במושב האחורי. עוד טוען המשיב כי עברו הפלילי אינו רלוונטי לענייננו, שכן הרשעתו הייתה סיוע לסחר בסמים (שבגינה הושת עליו עונש מאסר בעבודות שירות שבו נשא) ולא בעבירת אלימות. המשיב מבקש כי יינתן משקל למחלתו, שלדבריו החמירה לאחרונה. כן נטען כי בדיקת MRI שאליה היה אמור להגיע המשיב לא בוצעה מן הטעם שהתקיים דיון בבית משפט זה במועד שנקבע לבדיקה; ומשום שהבדיקה מצריכה את הנבדק לשהות בצום בטרם הבדיקה, אך למשיב לא נאמר דבר על כך.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות בכפוף לשינוי תנאי השחרור, כמפורט בפסקה 11 סיפה. חבריי אשר נדרשו לעניינו של המשיב בעבר - השופטים ח' מלצר וא' חיות - סברו כי אף אם בראשית הדרך הוחלט על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו, שחרור אפשרי של לוי ממעצר -שאכן אירע בפועל - יהווה נסיבה שראוי לה שתישקל על-ידי בית המשפט קמא. כך סבור גם אני.

המשיב ולוי לקחו חלק בשרשרת אירועים שסופה כתב האישום שהוגש נגדם. לוי, שנהג ברכב בעת ביצוע המרדף - שוחרר; ואילו המשיב עודנו במעצר. אין צריך להכביר מילים על חשיבות העיקרון שלפיו אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לעניין המעצר בהעדר טעמים המצדיקים הבחנה ביניהם - עיקרון היונק את כוחו מעיקרון השוויון האוסר על אפליה בין שווים (בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (30.6.2003)). אף שישנו קושי מובנה לרדת לעומקה של טענת הפליה מסוג זה בשלב המעצר עד תום ההליכים, בהינתן היקפה המוגבל של הבדיקה הראייתית האפשרית בנקודת זמן זו (בג"ץ 230/07 עטון נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (1.3.2007)) - בפסיקתנו הוכרו לא אחת מקרים שבהם שימשה טענה זו כשיקול בשאלת המעצר עד תום ההליכים. אמנם נקבע כי אין בכך כדי להכריע את הכף במקרים שבהם קיימת רמת מסוכנות גבוהה שלא ניתנת לאיון; אך בצד זאת נפסק כי במקרים אחרים - זוהי טענה שראויה להיטען ולהישקל (בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 (14.10.2012), וההפניות שם).

           בענייננו, נקט המשיב בדרך שיש ללכת בה במקרה כזה: הגשת בקשה לעיון חוזר, לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), המתאימה למקרים שבהם נתגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות כבמקרה שלפנינו (בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' לוזון, פסקה 19 (2.1.2008)). ואמנם, בקשה מסוג זה הוגשה והתקבלה. בית המשפט קמא ציין כי לוי, ה"מסוכן לא פחות מהמבקש" - שוחרר, ודחה את ניסיונה של המדינה להבחין בין תפקיד השניים בחבורה בהתבסס על מרכזיותו של המשיב בין יתר הקושרים. בית המשפט עמד על כך שגם ללוי מיוחסת עבירת קשירת הקשר; ומצא כי בין אם לוי היה שותף להתארגנות מלכתחילה, בין אם מדובר באדם נורמטיבי שהפך לשכיר חרב המשכיר שירותיו לכל דורש - הרי שנשקפת ממנו מסוכנות - שאף באת כוח המדינה הודתה בקיומה - שאינה נופלת מזו שנשקפת מן המשיב. בהתחשב בכך, וכן במעצרם של רבים מבני החבורה שעמה נמנה המשיב; בתסקיר המעצר החיובי; בתקופת המעצר של המשיב; ובמצבו הבריאותי - סבר בית המשפט קמא כי יש מקום לשחרר את המשיב ממעצרו לחלופת מעצר. לא מצאתי עילה להתערב בקביעות אלה.

אשר למצבו הרפואי של המשיב - מן התיעוד הרפואי שהוגש לי בדיון עולה כי לא נרשם שיפור בתחום זה, ולמעשה חלה החמרה במצבו הבריאותי. רופאו ציין כי הגידול שממנו סובל המשיב לא צפוי להיעלם אלא לגדול באיטיות, והמליץ על ביצוע מעקב; על עריכה דחופה של בדיקת MRI; וכן על הימנעות מחשיפה למצבי לחץ. להשקפתי, יש לתת משקל למצב בריאותי זה (ראו: בש"פ 11590/05 מדינת ישראל נ' שורפי, פסקה 8 (20.12.2005)). אציין כי בעניין זה לא מצאתי רבותא בכך שהנושא לא הועלה בפני שירות המבחן, משקיים תיעוד רפואי המעיד על כך ואין מדובר בהשערות בעלמא. עוד יש להביא בחשבון את ההמלצה החיובית של שירות המבחן בתסקיר המעצר. מהתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא עולה כי אף שישנו סיכון לחזרה על התנהגות אלימה, בכפוף לפיקוח צמוד וסמכותי ובהרחקה משותפיו - ניתן לשקול בחיוב את שחרורו המשיב לחלופת מעצר בבית אימו, בפיקוחם של חברו ובן דודו, תוך הטלת צו פיקוח.

אכן, אין חולק כי מעשיו של המשיב מלמדים על מסוכנות הנשקפת ממנו. ברם, החוק מחייב כי בטרם יורה בית המשפט על מעצר נאשם עד לתום ההליכים נגדו ייבחן הוא האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה בחירות - פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; בש"פ 494/13 גטהון נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (25.1.2013)). בענייננו, סבורני כי הצטברות הנסיבות הרלוונטיות לענייננו שעליהן עמדתי לעיל מלמדת על האפשרות להקהות את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. כל אלה, יחד עם שחרורו של לוי אשר נטל חלק מרכזי באירוע נושא כתב האישום - מטים את הכף אל עבר שחרור המשיב לחלופת מעצר שתפיג את מסוכנותו. כך קבע בית המשפט קמא. בצד האמור, להשקפתי, נדרשת החמרת-מה בתנאים שנקבעו.

           אשר על כן, אני מורה בזאת על שחרור המשיב בהתאם לתנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית המשפט קמא מיום 14.3.2013, בשינויים הבאים: סכום ערבות צד ג' יועלה לסך של 25,000 ש"ח; והמשיב יושם בפיקוח אלקטרוני. בכפוף לאמור, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏כ"א באייר התשע"ג (‏1.5.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. כב